<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן ר"ס</h1>
<h2>דף יט:</h2>
עוד אמרת למה לא כתבתי בשער הקדושה [תוה"ב שער שישי] במים הראשונים הא דאמרינן בפ"ק דסוטה [ד' ע"ב] צריך להגביה ידיו כדי שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, וחזרת אחר תירוץ ואמרת אולי מפני שפסקתי אני [תוה"ב ב"ו ש"א] דלחולין עד הפרק העליון שהוא סוף הכף המחובר לזרוע, דתו ליכא למיחש (שהמים) [להמים] היוצאים שאין הזרוע עסקן לטמא. תשובה היטבת לראות, דכל שנוטל עד סוף הכף וחוזר ונותן שניה עד אותו הפרק עצמו למה נחוש שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניים, וליוצאין למעלה מן הפרק ההוא על קנה הזרוע אין לחוש, שאותן אין להם שום טומאה שלא גזרו [שבת י"ד ע"א] אלא על הידים. וההיא דסוטה בשלא נטל אלא עד פצול האצבעות, ולפיכך צריך להגביה שמא מים הראשונים יצאו חוץ לפרק ואעפ"י שנתן השניים עד הפיצול יחזרו אותן הראשונים שיצאו חוץ לפרק ויטמאו את הידים. ואם תאמר אם כן נלמוד משם שאין צריך ליטול עד סוף הכף ויקשה למה שפסקתי אני, לא היא דההיא דסוטה דרב היא ורב לקולא כדאמרינן התם בפרק כל הבשר [ק"ו ע"א] אמר רב עד כאן לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא, דאלמא רב לקולא דאמר ואיפסיקא הילכתא כשמואל לחומרא.
